ילד שלישי

אז לפני שבועיים בןשנה חגג באמת, ובכן, שנה לחייו (ילד שלישי, אני כבר חודשיים מרשה לעצמי לעגל כלפי מעלה, חיה על הקצה וזה). אז הנה הזדמנות טובה להגג קצת על החיים לאורם של שלושה ילדים.

כן, כן, לפני שנה ושבועיים הגיע אלינו הדרקון השלישי, החתיכה הקטנה והמתוקה שהתאימה בול לפאזל המשפחתי שלנו, זה שאיתנו רק שנה אבל קשה לי לזכור איך היו החיים לפניו. סתם, זה רק המוח שלא זוכר, פטמה של אמא מניקה תמיד יודעת.

בהתאם לגילו ולמעמדו, בןשנה עושה כל מה שניתן לצפות ממנו לעשות: צועד צעדים ראשונים ומהוססים, מחריב לאחיותיו הגדולות את היצירות ומבני הלגו, אוכל כמו נהג משאית, מחרבן בהתאם, תולש את השערות האחרונות שנותרו לי (רק את החומות ולא את הלבנות, משום מה), והעיקר – צוחק כמו התינוקות הויראליים האלו ביוטיוב: מכל הלב, עם עיניים בורקות, חיוך עצום, שיניים קטנטנות מציצות וגעיות בלתי נשלטות. למזלו הוא צוחק הרבה כי הדבר היחיד שגורם לנו כרגע לסלוח לו על חוסר שעות השינה המצטבר ועל טינוף המטבח שבע פעמים ביום הן מנות צחוק מתגלגל משובח שניתנות לנו בנדיבות.

***

״אמא, איזה כיף שהולדת לנו תינוק כל כך מתוק!״
– ״נכון, אני ואבא.״
– ״גם אבא, ברור, אבל את הוצאת אותו מהגוף שלך… את… את עבדת עליו יותר קשה!״

בת7 מפגינה הערכה עמוקה לתפקיד האמהי, וטוב שכך.

***

מאז שיש לנו שלושה ילדים תמיד איכשהו נמצא בנאדם קטן בסביבתי. לחוסר הפרטיות בשירותים התרגלתי כבר מזמן, לצערי, אבל עדיין יש לא מעט סיטואציות בהן הם מצליחים להפתיע אותי:

למשל כשבןשנה היה קטן יותר והסכים יותר בקלות לשתף פעולה ברגעים קסומים של חיבוקים ונישקוקים תוך כדי שאני מלרלרת ליצור הקטן המכורבל בזרועותי: ״מי מתוק שלי? מי זה הילד החייכן הזה? מי זה הפשוש הקטן הזה?״… הכל היה בסדר עד שנקטעתי בחדות על ידי בת4וחצי שלכסנה אלי מבט תוהה ואמרה בחוסר סבלנות: ״נו, אמא, זה ינאי!!!״ (ככה קוראים לבןשנה בדרך כלל מחוץ לבלוג הזה).

מי ידע שהיא בכלל בסביבה?!

note to self: ללמד את הילדה שאלות רטוריות מה הן.

***

לגדל שלושה ילדים זה כמובן קלי קלות,  בתנאי שיחד איתם יצאו לך מהרחם גם נהג צמוד, שף, מנקה, כובסת וזה-שאחראי-על-הוצאת-הפח. עד עכשיו עוד היה צחוקים – חופש גדול תוך כדי חופשת לידה ארוכה, תחילת שנה בקטנה, חזרה לעבודה, חגים חגים חגים… אבל הנה השבוע הגיע הכיף הגדול – תקופת ״אחרי החגים״ או כפי שתכונה מעתה והלאה בעולמי הצר – "חיי כמנהלת לוגיסטיקה". לפעמים אפילו אני כל כך בשוק מעצמי בימים העמוסים האלו שאני חייבת לתעד את אחר הצהרים שלי (שמגיע כמובן אחרי אינספור פגישות עבודה לאורך כל היום):

אוספת את בת7 מהצהרון ביישוב א';
משאירה אותה בחוג התעמלות קרקע ביישוב ב';
אוספת את בןשנה מהמטפלת בצד השני של יישוב ב';
אוספת את בת4וחצי מהצהרון ביישוב א';
אוספת את בת7 מחוג התעמלות קרקע ביישוב ב';
מורידה את בת7 אצל חברה ביישוב ג';
בינתיים בת4וחצי מחסלת מלא בייגלה, בננה ושני גזרים;
וגם את הכריך שהחזירה בת7 מבית הספר;
נוסעת לתחנת הרכבת ביישוב ג';
מגלה שנסעתי לצד הלא נכון;
נוסעת לצד הנכון של הרכבת ביישוב ג';
מנסה להניק את בןשנה באוטו;
בןשנה רק רוצה לעמוד ליד ההגה;
מנסה להניק את בןשנה בעמידה בחניה ליד האוטו;
בןשנה לוקח שני שלוקים אבל יותר מתרגש מהרכבות החולפות;
בת4וחצי שפכה על עצמה מים באוטו;
ואכלה גם את הבייגלה של אחותה;
מעבירה את בןשנה לאבא שלו שהגיע ברכבת;
לוקחת את בת4וחצי לחוג ביישוב ד';
מנקה 347 הודעות ווטסאפ בזמן שמחכה לסוף השעור;
מחזירה את בת4וחצי הביתה;
ארוחת ערב, מקלחת ולישון;
נזכרת שיש ישיבת ועד הורים של הגן בשמונה וחצי…

***

בין לבין אנחנו ממשיכים לחפש תירוצים לפרויקטים קטנים שגם ככה אין לנו זמן אליהם כי, כאמור, אנחנו מגדלים שלושה ילדים. ״מחפשים״, אגב, זו סתם הדרך הנחמדה שלי לתאר את הסיטואציה החוזרת בה אני נדבקת לרעיון עיצובי ולא נרגעת עד שהאיש היקר מסייע לי להוציא אותו לפועל, תוך כדי מחאות ברמה משתנה בהתאם לסוג הטירוף הנוכחי. הפעם היה לי תירוץ מספק שנוסח בסגנון הבא: ״זה שהוא שלישי לא אומר שהוא צריך לחיות במחסן הכביסה של הבית!״. הגיוני, לא?

אז ככה התחלנו לאט לאט לסדר את החדר של בןשנה. זה התחיל ממש בקטן – החלפת ידיות לשידת ההחתלה הישנה שקיבלנו. כלומר, אפשר היה ללכת לקנות ידיות ואז זה היה באמת עניין של חמש דקות אבל כשהשם האינדיאני שלך הוא "למה לפשט אם אפשר לסבך" שום דבר לא לוקח באמת חמש דקות. לאורך שעות הנקה ארוכות הפינטרסט חזר ושידל אותי: ״ספריי זהבבבבבבבבבב״, ״חיות צעצועעעעעעעעעעע״ ובסופו של דבר זה מה שקרה:

מדדי פרויקט –

סוג טירוף: פינטרסטי;

זמן השקעה: שעתיים במצטבר, כולל חיפוש ספריי צבע.

רמת המחאה של האיש היקר שלי – רק 3 מתוך 10. כל שהפרויקט הנוכחי הצריך ממנו היה ניתוח לב פתוח של חיות פלסטיק בעזרת מקדחה וחיפוש של ברגים ארוכים במיוחד עם ראש קטן במיוחד. קטן עליו.

goldtoyanimals10

 

נזק משני לפרויקט – על הדרך מצאו עצמם כמה דינוזאורים על מכסים של צנצנות מופתעות בלי סיבה נראית לעין:

 

והנה החדר מזוית הראיה של בןשנה. מזל שאני מתעדת כי מפרויקט לפרויקט הוא בטח לא ישאר ככה זמן רב:

roomview

התמונות על הקיר, אגב, הן ציורי שמן מקוריים של אבא שלי היקר שצוירו כבר לפני כמה שנים לכבוד העובדה שהתחלתי לייצר לו נכדים חמודים.

***

לפני שיוצא השלישי אתם כזה ״יאללה מה זה השטויות האלו ילד שלישי… זה לא יהיה כמו הקודמים – הוא כבר יישן טוב, יאכל כשצריך, יגדל את עצמו…״.

אה-הה.

עוברים כמה חודשים ופתאום זה שוב נראה לכם לגמרי הגיוני ושפוי להסתובב בחדר השינה החשוך שלכם על קצות האצבעות עם הפנס של האייפון ביד.

שיהיה בהצלחה לכולנו, הרביעי (לא שאני אומרת שיהיה כזה, אמא) כבר בטוח מגדל את עצמו, נכון?!

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s