פטפוטים

ההגעה לאחרונה לגיל 37 או הפנמת העובדה שאני כבר מכבסת לחמש נפשות – קשה לי לשים את האצבע ולהחליט מה היתה נקודת המפנה להפיכתי לגורו-בעיני-עצמי לענייני נסיון חיים והבנת העולם. בכלל, אני חשה לאחרונה כאילו פספסתי את ייעודי הפוטנציאלי בתור כוהנת שקר-כלשהו שכזו, שתפזר עיצות מנסיון חייה העשיר לכל עבר ותבריא את חייהם של כל סובביה בהינף שרביט – הרי סוף סוף גיליתי מה אני פאקינג עושה פה!

מכיוון שבחיים האמיתיים אני דוקא משתדלת להמנע מלהכנס לאנשים לעניינים ויקח עוד זמן עד שהילדים שלי יעריכו את כל הידע המצטבר הזה שבאמת שווה זהב, אשתמש בבמה זו כדי לשפוך על קוראי הנאמנים מחוכמתי האינסופית טיפין טיפין עד שתבואו ותודו ששיפרתי את חייכם לאין ערוך! (אין על קהל שבוי. היי אמא!)

סיכוי גבוה כמובן שעליתן על כל הטיפים האלו לפני, כן, כן, אתן – כל החברות שלי שהן אמהות טובות מדי, אבל תנו לסחבקית סיכוי ללטף את הרף שלכן מלמטה, טוב?!

 טיפ#1:
הגילוי האחרון והמשמעותי ביותר שלי נוגע לבת7וחצי. מכירים את המילה ״כיף״, החוליה המקשרת בין ילדי הגן, בית הספר היסודי והשפה העברית?
– ״איך היה היום בבית הספר?״
– ״כיף״
– ״מה עשיתם בחוג?״
– ״כיף״
– ״חזרת מלירון? במה שיחקתן ביחד?״
– ״כיף״
עלבון לאינטילגנציה במסווה של שיחה משפחתית. וכך הלאה והלאה: אתם מנסים להוציא מהם מידע והם – גם בגואנטנמו היו ממשיכים לומר את המילה המעצבנת ביותר באוצר המילים שלהם.
אז זהו, שיש לי פתרון!
(כוהנת גדולה לענייני הורות, הנה זה בא, תכף כולם יכירו בי ויכתירו אותי למלכה החדשה שלהם)
כן לא שחור לבן
מה הקשר? אוה. מצוין ששאלתם. אז לאחרונה עליתי על החידוש: אם אני כבר נדרשת לשיתוף פעולה במשחק המעצבן עלי אדמות שמורה לי הזכות לקחת אותו לכיוון שלי. לא עוד שאלות מתסכלות סטייל ״אז באיזה צבע האוטו הזה?״ ותשובות בנוסח ״הצבע הכי כהה שבולע את כל האור״ שגורמות לך לרצות לתלוש את כל שערות ראשך בעודן חוזרות על עצמן בוריאציות דומות שוב ושוב; נבר אגאיין! עברתי לכן-לא-שחור-לבן של החיים האמיתיים.
״אמא, תשחקי איתי כן לא שחור לבן. את השואלת!״
״אוקי. אז – מה עשית הבוקר כשהייתי בסידורים?״
״אהה… [היא חושדת בי ומנסה לפענח איפה המלכודת, מתחילה את התשובה בזהירות כדי לא ליפול] שיחקנו בפליימוביל ושמנו את כל הדמויות בבית העץ ואחר כך הכנתי מצגת כמו שלימדו אותנו בבית ספר והכנסתי לתוכה הנפשות [בשלב הזה היא כבר מתלהבת להמשיך לשתף כי נזכרה בעוד דברים ומתחילה לשכוח שאנחנו במשחק] ואת יודעת שכשחילקתי לחברים בכתה את המתנות חלק מהם רצו להחליף כי לא רצו את מה שהבאתי להם?!"
– ״אהההההה. אמרת לא. את פסולה.״
– ״אויש, זה לא פייר תשאלי שוב!״
[מתמוגגת מהגאונות של עצמי ומנסה להזכר על איזה עוד נושא ענתה לי הסרבנית הקטנה ״כיף״ לאחרונה] ״טוב, אבל רק כי ביקשת ממש יפה. אז מה למדתם אתמול בהתעמלות קרקע?״
וחוזר חלילה. תשובות מפורטות, מנומקות, עם המון מחשבה כדי שלא ליפול ולומר את המילים האסורות. על הדרך היא הופכת לנגד עיני לעדת מדינה וחושפת את הסודות השמורים ביותר בארסנל שלה. פרופשונלז!

 ***

אגב, אני יודעת שזה תהליך טבעי ונפוץ, אבל כשבת7וחצי היתה פספוסה בת שלוש וטיפונת לא הייתי צריכה הרבה כדי לגרום לה לפטפט, בדיוק להפך.
הנה למשל ציטוט מדויק מלפני ארבע שנים, קטע קטן מתוך פרץ עצום של סיפורים הנוגעים לחג החנוכה כפי שדוסקס בגן טרום-טרום-חובה:
 ״… ואז היוונים שברו למכבים את הבית! [פרצוף כועס] וכל המכבים באו וגם עוד מכב אחד קטן…״
מכב קטן. כמה כיף היה לצחוק עליה כשהיתה בת 3, כמה מסוכן זה היום…

 ***

 מכיוון שביקשתם כל כך יפה ומכיוון שפתחנו פה למעלה תיבת פנדורה קטנה, הטיפ השני שלי ככוהנת-הורות-וונאבי נוגע לבעיה ההפוכה: עכשיו משגרמנו להם לפתוח את הפה, איך מצליחים מדי פעם גם לסגור אותו כדי לא להשתגע סופית מהפטפוטים הבלתי פוסקים?!
טיפ#2:
הטיפ הזה ניתן להתאמה לילדים בכל גיל, והוא פותר בעיות אכילה, ריכוז וחינוך בבת אחת. מוגזם לחלוטין, אני יודעת, כצפוי לכוהנת הורות מדופלמת בהכתרה-עצמית שאני. הוא גם נפל עלי סתם כך באיזו ארוחת צהרים ועובד יופי מאז כבר שלושה חודשים וחצי אז בטוח עליתי על אמת אוניברסלית שמתאימה לכולם ותפתור את רוב בעיות האנושות.
מעשה שהיה כך היה:
נניח שאתם יושבים עם ילדי הגן / בית הספר יסודי שלכם לארוחת צהרים. כבר השקעתם, בישלתם משהו, עפתם על עצמכם בקטע של ״איזה הורה משקיען אני״ ובינתיים הילדים יושבים מול השולחן ו… מפטפטים עצמם לדעת, נכנסים האחד לדברי השני, רבים, כאפה מפנקת נוחתת על אחד מהם וכו׳. תענוג.
״יש לי משחק!״ אני זורקת לחלל האוויר כשנמאס לי מהבלאגן.
הופ, השתתקו. וואללה. עכשיו אני צריכה להמציא משחק כי לא באמת חשבתי שזה יעבוד.
״משחק האוכל… אההממממ… בואו נחליט שעם כל מאכל שאתן מכניסות לפה מגיעה משימה: בת-תכף-5 צריכה לומר לי מה הצליל הפותח ומה הצליל הסוגר (זה במקרה מה שלמדו בגן באותו שבוע… אלתרתי, כאמור). בת7וחצי צריכה לחשב בראש כמה אותיות יש בשם המאכל ולהכפיל פי 8! יאללה, שניצל!״
מרוב שוק הן שיתפו פעולה. היום הן שמחות לשחק בכל ארוחה שבה אני יוזמת את המשחק הזה על הוריאציות השונות שלו (AKA מנסה לעצור קצת את רצף הלרלורים האינסופי), וכבר קרה שאפילו ביקשו את משחק האוכל מעצמן… עכשיו כל מה שנשאר לעשות זה להמשיך לעוף על עצמי ולהתחיל להכין מאכלים מגוונים יותר כי כולם כבר יודעים בעל פה ששניצל מתחיל ב-ש׳, נגמר ב-ל׳ ושווה 40…

 ***

פטפוטים, פטפוטים, בסופו של דבר הדרך הטובה ביותר לקבל קצת שקט בבית היא פשוט לשלוח אותם לשחק במקום אחר. או במקרה שלנו – לצאת החוצה לטרמפולינה או למתקן הטיפוס הביתי.
כל כך פשוט – כל מה שצריך הוא חבלים וקרשים, כמה חורים ממוקמים היטב, קורה גבוהה לתלות עליה וכמה ילדים שובבים שיאתגרו את כח המשיכה.
אנחנו כמובן, הצלחנו לטעות ולתלות את המתקן בדיוק מול חלון המטבח, כך שתוך כמה דקות הבנות הבינו שאנחנו עדיין לגמרי בטווח שמיעה והן יכולות להמשיך לאכול לנו את הראש גם מבחוץ… אבל זו טעות של מתחילים ואתם כמובן כבר לא תעשו אותה.
IMG_6578aIMG_7610a
מדדי פרויקט:
סוג טירוף: נגרות למתחילים;
זמן השקעה: 4 שעות עבודה, כולל התלבטות של שעה לגבי ההפרש בין המדרכים ופוטנציאל הטיפוס של הילדים בגילאים השונים (מסקנה: ילדים הם קופיפים, יצליחו לטפס גם עם הפרש של 50 סמ בין מדרך למדרך);
רמת המחאה של האיש היקר שלי: 0 מתוך 10 – רק תנו לו פרויקט נגרות!
נזק משני לפרויקט: יתכן, לא בטוח, ש*מישהו*, בלי לנקוב בשמות, יחליט להפוך את הסולם לנדנדת תינוקות.
נדנדת תינוקות?!

 ***

ועוד קצת אגב פטפוטים לסיום (מזל שפייסבוק מזכיר לי): כשבת-תכף-5 היתה פעוטה בת שנתיים וחצי היא היתה מסתובבת בכל מקום עם טלפון ומפטפטת את עצמה לאבדון (אז זה עוד היה חינני כי, ובכן, כי היא היתה בת שנתיים וחצי. היום – פחות).
הכל היה מצחיק וחביב עד שערב אחד חלפתי על פני החדר שלה ומצאתי אותה שוכבת במיטתה, רגל על רגל, טלפון נוקיה עתיק צמוד לאוזנה והיא משוחחת בריכוז רב עם לא פחות מאשר סבתא שלי (!) זכרונה לברכה, שאותה לצערי לא זכתה להכיר. שמעתי כמובן רק את הצד שלה ["היי סבתא צילי…"], אבל היא היתה כל כך רצינית שפשוט פחדתי לבדוק מה קורה בצד השני…

  ***

מאחלת לכולנו פטפוטים נעימים; הורים ותיקים אומרים לי שזה שלב חולף ושכדאי להינות ממנו, אז מבטיחה להמשיך לנסות.

מודעות פרסומת

ילד שלישי

אז לפני שבועיים בןשנה חגג באמת, ובכן, שנה לחייו (ילד שלישי, אני כבר חודשיים מרשה לעצמי לעגל כלפי מעלה, חיה על הקצה וזה). אז הנה הזדמנות טובה להגג קצת על החיים לאורם של שלושה ילדים.

כן, כן, לפני שנה ושבועיים הגיע אלינו הדרקון השלישי, החתיכה הקטנה והמתוקה שהתאימה בול לפאזל המשפחתי שלנו, זה שאיתנו רק שנה אבל קשה לי לזכור איך היו החיים לפניו. סתם, זה רק המוח שלא זוכר, פטמה של אמא מניקה תמיד יודעת.

בהתאם לגילו ולמעמדו, בןשנה עושה כל מה שניתן לצפות ממנו לעשות: צועד צעדים ראשונים ומהוססים, מחריב לאחיותיו הגדולות את היצירות ומבני הלגו, אוכל כמו נהג משאית, מחרבן בהתאם, תולש את השערות האחרונות שנותרו לי (רק את החומות ולא את הלבנות, משום מה), והעיקר – צוחק כמו התינוקות הויראליים האלו ביוטיוב: מכל הלב, עם עיניים בורקות, חיוך עצום, שיניים קטנטנות מציצות וגעיות בלתי נשלטות. למזלו הוא צוחק הרבה כי הדבר היחיד שגורם לנו כרגע לסלוח לו על חוסר שעות השינה המצטבר ועל טינוף המטבח שבע פעמים ביום הן מנות צחוק מתגלגל משובח שניתנות לנו בנדיבות.

***

״אמא, איזה כיף שהולדת לנו תינוק כל כך מתוק!״
– ״נכון, אני ואבא.״
– ״גם אבא, ברור, אבל את הוצאת אותו מהגוף שלך… את… את עבדת עליו יותר קשה!״

בת7 מפגינה הערכה עמוקה לתפקיד האמהי, וטוב שכך.

***

מאז שיש לנו שלושה ילדים תמיד איכשהו נמצא בנאדם קטן בסביבתי. לחוסר הפרטיות בשירותים התרגלתי כבר מזמן, לצערי, אבל עדיין יש לא מעט סיטואציות בהן הם מצליחים להפתיע אותי:

למשל כשבןשנה היה קטן יותר והסכים יותר בקלות לשתף פעולה ברגעים קסומים של חיבוקים ונישקוקים תוך כדי שאני מלרלרת ליצור הקטן המכורבל בזרועותי: ״מי מתוק שלי? מי זה הילד החייכן הזה? מי זה הפשוש הקטן הזה?״… הכל היה בסדר עד שנקטעתי בחדות על ידי בת4וחצי שלכסנה אלי מבט תוהה ואמרה בחוסר סבלנות: ״נו, אמא, זה ינאי!!!״ (ככה קוראים לבןשנה בדרך כלל מחוץ לבלוג הזה).

מי ידע שהיא בכלל בסביבה?!

note to self: ללמד את הילדה שאלות רטוריות מה הן.

***

לגדל שלושה ילדים זה כמובן קלי קלות,  בתנאי שיחד איתם יצאו לך מהרחם גם נהג צמוד, שף, מנקה, כובסת וזה-שאחראי-על-הוצאת-הפח. עד עכשיו עוד היה צחוקים – חופש גדול תוך כדי חופשת לידה ארוכה, תחילת שנה בקטנה, חזרה לעבודה, חגים חגים חגים… אבל הנה השבוע הגיע הכיף הגדול – תקופת ״אחרי החגים״ או כפי שתכונה מעתה והלאה בעולמי הצר – "חיי כמנהלת לוגיסטיקה". לפעמים אפילו אני כל כך בשוק מעצמי בימים העמוסים האלו שאני חייבת לתעד את אחר הצהרים שלי (שמגיע כמובן אחרי אינספור פגישות עבודה לאורך כל היום):

אוספת את בת7 מהצהרון ביישוב א';
משאירה אותה בחוג התעמלות קרקע ביישוב ב';
אוספת את בןשנה מהמטפלת בצד השני של יישוב ב';
אוספת את בת4וחצי מהצהרון ביישוב א';
אוספת את בת7 מחוג התעמלות קרקע ביישוב ב';
מורידה את בת7 אצל חברה ביישוב ג';
בינתיים בת4וחצי מחסלת מלא בייגלה, בננה ושני גזרים;
וגם את הכריך שהחזירה בת7 מבית הספר;
נוסעת לתחנת הרכבת ביישוב ג';
מגלה שנסעתי לצד הלא נכון;
נוסעת לצד הנכון של הרכבת ביישוב ג';
מנסה להניק את בןשנה באוטו;
בןשנה רק רוצה לעמוד ליד ההגה;
מנסה להניק את בןשנה בעמידה בחניה ליד האוטו;
בןשנה לוקח שני שלוקים אבל יותר מתרגש מהרכבות החולפות;
בת4וחצי שפכה על עצמה מים באוטו;
ואכלה גם את הבייגלה של אחותה;
מעבירה את בןשנה לאבא שלו שהגיע ברכבת;
לוקחת את בת4וחצי לחוג ביישוב ד';
מנקה 347 הודעות ווטסאפ בזמן שמחכה לסוף השעור;
מחזירה את בת4וחצי הביתה;
ארוחת ערב, מקלחת ולישון;
נזכרת שיש ישיבת ועד הורים של הגן בשמונה וחצי…

***

בין לבין אנחנו ממשיכים לחפש תירוצים לפרויקטים קטנים שגם ככה אין לנו זמן אליהם כי, כאמור, אנחנו מגדלים שלושה ילדים. ״מחפשים״, אגב, זו סתם הדרך הנחמדה שלי לתאר את הסיטואציה החוזרת בה אני נדבקת לרעיון עיצובי ולא נרגעת עד שהאיש היקר מסייע לי להוציא אותו לפועל, תוך כדי מחאות ברמה משתנה בהתאם לסוג הטירוף הנוכחי. הפעם היה לי תירוץ מספק שנוסח בסגנון הבא: ״זה שהוא שלישי לא אומר שהוא צריך לחיות במחסן הכביסה של הבית!״. הגיוני, לא?

אז ככה התחלנו לאט לאט לסדר את החדר של בןשנה. זה התחיל ממש בקטן – החלפת ידיות לשידת ההחתלה הישנה שקיבלנו. כלומר, אפשר היה ללכת לקנות ידיות ואז זה היה באמת עניין של חמש דקות אבל כשהשם האינדיאני שלך הוא "למה לפשט אם אפשר לסבך" שום דבר לא לוקח באמת חמש דקות. לאורך שעות הנקה ארוכות הפינטרסט חזר ושידל אותי: ״ספריי זהבבבבבבבבבב״, ״חיות צעצועעעעעעעעעעע״ ובסופו של דבר זה מה שקרה:

מדדי פרויקט –

סוג טירוף: פינטרסטי;

זמן השקעה: שעתיים במצטבר, כולל חיפוש ספריי צבע.

רמת המחאה של האיש היקר שלי – רק 3 מתוך 10. כל שהפרויקט הנוכחי הצריך ממנו היה ניתוח לב פתוח של חיות פלסטיק בעזרת מקדחה וחיפוש של ברגים ארוכים במיוחד עם ראש קטן במיוחד. קטן עליו.

goldtoyanimals10

 

נזק משני לפרויקט – על הדרך מצאו עצמם כמה דינוזאורים על מכסים של צנצנות מופתעות בלי סיבה נראית לעין:

 

והנה החדר מזוית הראיה של בןשנה. מזל שאני מתעדת כי מפרויקט לפרויקט הוא בטח לא ישאר ככה זמן רב:

roomview

התמונות על הקיר, אגב, הן ציורי שמן מקוריים של אבא שלי היקר שצוירו כבר לפני כמה שנים לכבוד העובדה שהתחלתי לייצר לו נכדים חמודים.

***

לפני שיוצא השלישי אתם כזה ״יאללה מה זה השטויות האלו ילד שלישי… זה לא יהיה כמו הקודמים – הוא כבר יישן טוב, יאכל כשצריך, יגדל את עצמו…״.

אה-הה.

עוברים כמה חודשים ופתאום זה שוב נראה לכם לגמרי הגיוני ושפוי להסתובב בחדר השינה החשוך שלכם על קצות האצבעות עם הפנס של האייפון ביד.

שיהיה בהצלחה לכולנו, הרביעי (לא שאני אומרת שיהיה כזה, אמא) כבר בטוח מגדל את עצמו, נכון?!

 

סוכות, דחיינות, הדקה ה-90

״אמא,״ בת7 הוורבלית במיטתה, מסרבת ללכת לישון בלי להגיע למכסת המילים היומית שלה. ״מתי נבנה את הסוכה שלנו?״

אני מחשבת את קיצי לאחור עד ערב החג, מפקטרת אירוח מתוכנן, קניות, בישולים, בניה וקישוט סוכה, שלא לחשוב בכלל על יום העבודה העמוס לעייפה שעוד מחכה לי: ״נראה לי שברביעי בבוקר״.

״לא ברביעי בבוקר!״ היא מזדעקת ומציצה על אחותה הקטנה, ״קבעתי לשים לה לק

(הדור הבא הרבה יותר מחושב ומתוכנן ממני, הגנטיקה הפולנית הבלתי נמנעת פשוט קפצה דור)

אומרים על דחיינים כמוני שהם יודעים למרוח עבודה של שעה על פני שבוע. המזל שלי הוא שהצד השני של המטבע כולל את היכולת המופלאה לעשות עבודה של שבוע בלחץ של השעה האחרונה. האיש היקר קורא לזה ״בליץ״ ונהנה להזמין לי אורחים בימים ובשעות לא הגיוניים ואז לצפות בחיוך מהצד בזמן שאני מתקתקת לשלמות את הבית המבולגן, כולל ערימות הכביסה בנות השבוע, בדקות האחרונות לפני שהם מגיעים, סטייל מרי פופינס.

בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹושָׁבֶת     או     It takes one to know one

הארץ מלאה כרגע בהורים עסוקים שמנסים לארגן ברגע האחרון קישוטים צבעוניים מתחת לסכך קצת דליל (״לא נורא, נראה ככה יותר כוכבים!״), למרות שהילדים שלהם הבטיחו שיכינו המון קישוטים בגן / בבית הספר / בצהרון / אצל סבתא. אותם הורים עסוקים האמינו כמובן לילדים החמודים שלהם למרות הנסיון העגום משנה שעברה שכלל טיפוס לבוידעם ושליפה של שרשראות נייר מעוכות ומאובקות שהם (ההורים) עצמם הכינו לפני שנתיים.

 

הפתרון שלי לעניין – מינימום אנרגיה, מקסימום רושם. הקבצים כבר מוכנים פחות או יותר, המדפסת רצה ואני מסודרת. והנה, תראו קטע, מסתבר שבשביל התמונות כבר קישטתי לי את הסוכה עוד לפני ערב החג! הדור הבא יהיה מאושר, הבלוג הזה הופך אותי לאדם טוב יותר כבר בפוסט הרביעי.

 

רוצים גם? –

קחו קובץ להדפסה של דגלוני "חג שמח" שהכנתי (ברגע האחרון) לסוכתנו המוארת והירוקה. מדפיסים, גוזרים בקטנה*, מקפלים לשונית ומדביקים על חוט ארוך. אחר כך תולים בסוכה במקום בולט ומחכים לאושפיזין כדי לספר בנונשלנטיות ש"תקתקתם משהו זריז בחמש דקות". המצטיינים מוזמנים להוסיף דגלונים על שיפוד בעציץ או צנצנת והנה סידרתם לכם גם סנטר פיס.

*הכוכבית פה כדי להזכיר שלכל שבת יש מוצאי שבת ועל כן יתכבדו בבקשה הילדים מהפיסקה הלפני-קודמת להתיישב לקצת עבודת פרך של הדקה ה-90. זה מתאים לכל חג יהודי ולא רק לפסח, אתם יודעים.

מוזמנים כמובן לשתף את הגרפיקה עם כל שאר הדחיינים, רק קחו בחשבון שלא לחלוק את כל הסודות עם האושפיזין שלכם… אשמח גם לראות איך הכנסתם את הטאצ' האישי לסוכה שלכם, מוזמנים לתייג אותי בפייסבוק (Einat Gazit@).

חולקת איתכם גם את לוח הפינטרסט שלי לסוכות, להשראה זריזה ולמקרה שתצטרכו להעסיק את הילדים בערב החג. השנה כבר לא נספיק להכין ממנו משהו כנראה, אבל בטח בשנה הבאה (יש לי זכרון עמום של עצמי אומרת את זה גם בשנה שעברה).

 

 

חגים שמחים!

כיפור, אופניים, סריגה

ערב כיפור תשע"ח, 10 בלילה.

כל שנה מחדש יש סיבה טכנית אחרת למה אני לא יכולה לנסוע על האופניים האהובות שלי בכיפור. פעם הריון, פעם תינוק קטן מדי מכדי להרכיב, פעם ילדה שצריכה שירוצו אחריה תוך כדי שהיא שועטת בחדווה ובחוסר מודעות עצמית מרשימים במורד הגבעה. כל שנה הלוגיסטיקה מכריעה אותי, האיש היקר יוצא עם האופניים ומרכיב את אחד הילדים מאחור ואני… מוצאת עצמי רצה אחרי כולם עם חולצה לבנה חגיגית, נטולת גלגלים.

ערב כיפור תשע"ח, 10 בלילה.

הלוגיסטיקה כרגיל ניצחה והשעה 22:00 תופסת אותי בבית תוך שאני חולצת את נעלי הספורט. הילדים כבר במיטות כשעולה במוחי רעיון מבריק: "היי, האוויר בחוץ כל כך נעים, אולי תפרגני לעצמך איזו רכיבה קצרה?". בת7 הרדומה במיטה לא ממש מבינה מה אני רוצה ממנה כשאני מציעה לה לבוא איתי. בת4וחצי כבר נוחרת וממילא היא לא עצמאית מספיק על האופניים שלה מלכתחילה, ולהעיר את בןשנה כדי להרכיב אותו על האופניים בשעה כזו נשמע לי כמו סיבה טובה לרווחה להוציא אותו מחזקתי. "טוב, ארכב לי ליישוב השכן", אני ממשיכה לחשוב, "שם אף אחד לא מכיר אותי ולא יתהה מה עושה האשה ההזויה הזו על האופניים ללא שום תירוץ בצורת ילד לצידה".

ארבעה קילומטר מאוחר יותר, כשהבנתי שפספסתי את הקטע ההגיוני בו קונים פנס אופניים לשם נסיעות בלילה חשוך, מצאתי את עצמי מאלתרת תאורה אה-לה-מקגייוור בעזרת פנס הטלפון שהוחזק בזווית אופטימלית, ובכן, בחזיה שלי.

מפה לשם – מישהו יכול להמליץ על עוזרת בית טובה שלא תסתכל בעין עקומה על האשה ההזויה הכותבת שורות אלו בפעם הבאה שתגיע לנקות לי את הבית??? הממליץ המוכשר ביותר יזכה באגו, תדמית וכבוד עצמי משומשים אך במצב סביר – מסתבר שאין לי צורך בהם יותר.

***

וברוח יום כיפור ועוזרות בית אני נזכרת שלפני כמה שנים כשרק למדתי לסרוג מצאתי את עצמי בכיפור לא רק רצה אחרי ילדות שובבות אלא גם סורגת במשך שעות ארוכות… בסוף יצא שטיח ועוד שטיח ואת השטיח הרביעי כבר סרגתי לאחיינית שלי כי הבית התמלא והעוזרת החליטה שהם צוברים יותר מדי אבק. אז דפדפתי לי באלבום התמונות והנה הזדמנות להזכר בשטיחים הראשונים ובפולקעס המתוקים של בת4וחצי, כשעוד היתה תינוקת קטנה וחמודה ופחות דרשה שירוצו אחריה על אופניים בלי גלגלי עזר.

לא הרבה זמן אחרי זה, בחוסר מודעות עצמית משווע שאני מתחילה להבין שהוא גנטי אצלנו, החלטתי לקפוץ על כמה שלבים ולסרוג שטיח מורכב מתרשים. מזל שמצאתי לי את ליאת, הלא היא "עושה עיניים" ובתמיכתה יצרתי את "שטיח סנורקה" המופלא. באופן מפתיע מצאתי כמה תמונות של השטיח באור יום, למרות שכמו רוב הפרוייקטים שלי גם הוא נעשה בשעות הקטנות של הלילה.

 

***

"אמא, אני לא מאמינה ש-X עוד רוכבת על אופניים עם גלגלי עזר! והיא עוד יותר גדולה ממני! ולי בכלל לא היו גלגלי עזר! ואני יותר קטנה ממנה! אני אשאל אותה בגן למה ההורים שלה לא לימדו אותה לרכב בלי גלגלי עזר. ואני אגיד לה גם… איך אמרת שאומרים את זה? חתונה טובה?"

– בת4וחצי, מצליחה לחפור ולעוף על עצמה בו-זמנית.

גמר חתימה טובה!

שנה חדשה, בלוג חדש

בת4וחצי:

– "אמא, שימי לי את השיר 'זהב'."
– "נו, בובי, לא נמאס כבר מסטטיק ובן-אל?"
– "לא, אמא! זהב! עם הציפורים והנשיקות!"
– 🤔

Image may contain: text

לא יודעת מה הקטע עם מצב הרוח של ראש השנה.
כל האופטימיות הזו: האוויר הנעים של הסתיו שסוף סוף אפשר לנשום בלי לטבוע מהלחות, האבוקדואים שממלאים את העצים ומחזירים את התקווה לארוחות בוקר הגיוניות, תיקים חדשים לגן ולבית הספר.
.
אז ברוח החג – פוסט ראשון בבלוג שנפתח כבר לפני שנתיים (בראש השנה, כן? לפחות אני עקבית).
.
מורה נבוכים – הנפשות הפועלות שיופיעו פה (צר עולמי וכו'):
.
"בת7" – הבכורה השובבה שלי;
"בת4וחצי" – ילדת הסנדוויץ' הנהדרת;
"בןשנה" – AKA "התינוק", "השלישי", עונה גם לשם "חייכני".
.
בתקווה שגם אצליח להמשיך ולכתוב ואז הם יהפכו בהתאמה ל"בת7וחצי", "בת5", "בן1וחצי" וכו'… זה מורכב, אני יודעת, תשתדלו לעקוב.
.
מאחלת לכולנו שנה נהדרת, מלאה בשירים שנדבקים לך למח לשבוע למרות שאינם של סטטיק ובן-אל.

 

בלוג?!

אני: "בלוג? סיריאסלי??! מתי??"
עצמי: "אני רוצה לשתף, לכתוב על החיים…"
אני: "אין לך זמן לזה!"
עצמי: "נכון… אבל אין לי זמן לעוד הרבה דברים וגם אותם אני מספיקה איכשהו."
אני: "אבל – את עובדת במשרה מלאה ומגדלת שלושה ילדים! רשימת ה-to do שלך מלאה בדברים כמו "לארגן יומולדת שנה", "לסנכרן את כל החוגים אחר הצהרים כך שפיזית נצליח להגיע אליהם", "למצוא בייביסיטר!!!", "לענות ל-X על מייל Y לפני מחר בבוקר", "ראש השנה – דחוף להכין מתנות לצוות הגן מועד הורים", "ראש השנה – להכין כבד קצוץ, תפוחי אדמה בתנור, שני סלטים ועוגה", "לסיים קורס פייננס – חלק 5"… מה תכתבי עכשיו בבלוג?! שאת עייפה?!"
עצמי:
אני:
עצמי:
אני: "טוב, טוב, די להסתכל עלי ככה, שיהיה בלוג. תכתבי בו על כל הפרוייקטים שאת עושה בשתיים בלילה אחרי שכולם נרדמו ואין מי שיבעט אותך למיטה. אבל אם זה מתרומם אז אני גם רוצה טור קבוע…"
עצמי: "לא, זה שלי מהבית!"
אני: $%&#^%